יש דרך קלה להתאמן בכיף

לאט לאט

עבודה, משפחה, יצירה ועשייה- שום דבר לא מיותר, ואפשר למצוא את המינון הנכון לכל דבר.

​

מציאות חיובית ומעצימה לא קוראת מעצמה, אנחנו יכולים למצות את היכולות שלנו בצורה מקסימלית, להיות חופשיים פיזית ומנטלית. סיפור חיי ממש לא פשוט, ולמרות הכול מצאתי משמעות. 

יצירה של מעגל חיובי

דמיינו מעגל שמרכז שלו כתובה המילה "כוח", אילו אסוציאציות חיוביות קשורות למעגל הזה? כוח פיזי, כוח מנטלי, הכוח לעשות שינוי, כוח המוח, כוח נפשי. מה אנחנו צריכים לעשות כדי ליצור מעגל כוח בחיים שלנו?

 

הכוח של הגוף תלוי בעוצמה המנטלית שלנו ולהפך.

זה כמו כשאת יושבת המון שעות מול מחשב וכואב לך הגב. תארי לך שחיזוק חגורת הכתפיים ושרירי הליבה תוריד עומס מהמפרקים ותוכלי לעבוד ביעילות. עבודה יעילה תחסוך זמן מסך ותפחית גם היא את כאבי הגב.

פלוס מינוס

הכוח של הרגשות שלנו, גם החיוביים וגם השליליים הוא עצום! הבת שלך מתחתנת? את בטח מתרגשת מאוד ורוצה להוריד היקפים ולהיכנס לשמלה, להראות פצצה. ההתרגשות נותנת מוטיבציה.

 

זה נכון גם לכיוון השני- כאשר אנחנו מפחדים אנחנו עשויים להימנע מלעשות דברים. קרה לך שהיית צריך לעשות שיחה חשובה? ואיכשהוא ולא מצאת את הזמן הנכון להתקשר... לרגשות שלנו יש השפעה עצומה על ההתנהגות שלנו.
 

הדרך ליצור מעגל חשיבה חיובי הוא לחזק את הגוף והמוח. איך? תזונה נכונה, שינה ופעילות גןפנית הם המפתח לרוגע ועוצמה. אם נצליח לתת לגוף את כל מה שהוא צריך נתחזק פיזית ומנטלית. 

לקפוץ ראש 

יש בנו פוטנציאל לממש את עצמנו, הדרך של כל אחד ואחת היא אחרת וייחודית.

 

לפני שמתחילים כדאי להפסיק להיות אדישים- הלו!! יש כאן בעיה מטרידה, מעצבנת ומפריעה. הגוף מתחיל לכאוב, כאב ראש, כאב גב או סתם גבות מכווצות.

 

התסכול מביא שינוי מהר יותר. במיוחד אם מצליחים להתגבר על המחשבות השליליות ולהתמסר ליצירה של מציאות חדשה.

לטבוע במשימות

הקצב היום באמת גבוה, אפילו את החור ביומן צריך לקבוע. מה קורה כאשר יש אנשים שתלויים בנו ואנחנו באמת טובעים במשימות? 

 

היכולת לעמוד בלחצים תלויה במידה רבה באיך שאחנו חושבים שהגוף שלנו יעמוד בעומס.

​

אם אנחנו נתקעים במחשבה "אוף", המוח שלנו עומד בפקק ומתחיל להיות חם (ומעצבן).

​

אפשר לצאת ממעגל החשיבה הזה. וכדאי גם! זה מתחיל בלגלות את העוצמה הפיזית והמנטלית שלנו.

עומס פיזי ורגשי 

מהן הסיבות לסטרס ולחץ בחיים?

1. חוסר שליטה, חוסר אונים, מלכוד, חוסר וודאות.

2. דילמות, מחשבות שלא קל לשאת, בעיות חסרות פתרון

3. מעבר דירה, פיטורים, נישואים, הורות, קבלת אחריות, אבדן, פרידה.

​

המטען האישי שלי

במקרה שלי זה היה: מוות, לידה ומעבר דירה. סלע, האדם שהכי אהבתי נהרג כאשר הייתי איתו לבד. המצוק קרס וסלע נפל עם סלע ששוקל כמעט חצי טון. מפולת הסלעים הזאת הייתה אסון טבע נדיר וסלע נהרג במקום. היינו במצוק שהגישה אליו היא או רגלית או באמצעות מסוק. 

 

"מכל המקומות, הגענו דווקא לפה, אי אפשר להחזיר את הזמן, מה שקרה עכשיו הוא בלתי הפיך- ואין לי מה לעשות עם זה". זאת הייתה המחשבה הראשונה שגרמה לי לחייג 101. סלע היה מחוסר הכרה ואני הייתי בחוסר וודאות מוחלט. הביטחון היחידי שהיה לי הוא שתכף תגיע עזרה, ועד שזה יקרה אני צריכה לעשות דבר אחד ברור- פעולות החייאה.

​

ביצעתי פעולות החייאה במשך 47 דקות, זה היה זמן השיחה עם מוקד החירום. השיחה נותקה כאשר המסוק וצוות החילוץ של 669 הגיעו. עברו לי המון מחשבות מלחיצות:

הוא יהיה בסדר? נצטרך שיקום? מגיע לו חמצן למוח? לאן אני אלך?

מה יהיה עם ההיריון? (הייתי רק בשבוע 10. כידוע עד שבוע 20 להריון יש סיכוי של 85% שהכול בסדר). האם אי פעם אצליח לישון בלילה? 

הבחירה שלי

הבנתי שאני בוחרת איך לראות את המציאות. ידעתי שיש מחשבות שעושות לי טוב ויש שלוקחות אותי אחורה. 

 

הסתכלתי על המציאות בדרך אחרת, בהתחלה ראיתי אותה רק דרך העיניים שלו, סלע שנא פרידות. חשבתי לעצמי שהוא בטח צוחק על הדרך שבה כל הסיפור הזה נגמר. ידעתי בוודאות שהוא לא סובל בכלל. ומי שיחווה את הכאב, הגעגוע והאשמה הם אנחנו, החברים והמשפחה.

​

בחרתי עם מה אני רוצה להתמודד ובאיזה מינון. בהלוויה כולם היו מופתעים. הם לא הבינו למה אני לא מתפרקת ובוכה. אני זוכרת כל פרט מהטקס, כי הייתי רגועה ובשליטה. 

 

יצאתי מנקודת הנחה ​שבגלל שאני בהריון -כלום לא חשוב כרגע חוץ מלשמור על עצמי. סימנתי לעצמי מטרה להתמודד עם מה שאני יכולה, כדי שיהיה טוב לעובר, פרי אהבתנו- מה שנשאר לי מסלע. 

 

פירקתי את התהליך וסמכתי על הבחירות שלי, לכל דבר היה זמן. בשנה הראשונה- שיתפתי המון אנשים במה שעובר עלי, גייסנו תרומות לבניית קיר טיפוס לזכרו. בשנה השנייה נתתי מקום יותר משמעותי לאבל האישי שלי:

 

התגעגעתי המון והתנחמתי בכך שהוא לא היה צריך להיפרד ושרז נולדה למציאות שבה הוא לא חסר. אחרי זמן מה היה לי נמאס להילחם, נכנסתי לאדישות ואיבדתי עניין בהתעסקות עם דברים שבעבר מילאו אותי. 

 

הבנתי שאי אפשר להמשך להיות כבויה. נאלצתי למצוא משמעות מחדש, להשלים עם המוות ולבחור בחיים. בשנה השלישית לזכרו הוקרן הסרט דוקו בקיבוץ עין דור.

​

הסרט המחיש שזאת הייתה הרפתקה של טיפוס ברחבי העולם, התגברות על הפחד ופרויקט משותף. מצאתי את האהבה הגדולה של החיים שלי וזכיתי ליצור חיים חדשים.

 

עכשיו הגיע הזמן להתרכז באימהות, לבנות מחדש עוד זוגיות. ברגעים אלו אני כותבת אחרי 4 שנים- מעניין לאן יובילו אותנו החיים?

​

הביטחון והאהבה קשרו אותנו זה לזה בטיפוס. תמיד סמכתי עליו בעיניים עצומות. סלע האמין בי ובכל החלטה שלקחתי, לימד אותי לפרגן, להקשיב, להכיל קשיים ולפרק אותם בשיחות עומק.

 

מתגעגעת לסלע, לחיבוק החם שלו, לידיים הענקיות, לחיוך השובב ולזיק בעיניים. כל פרידה מסלע ממשיכה לעצב את מי שאני היום, מי שהוא היה תמיד יהיה שם, תוך כדי החיים.

​

סלע ממשיך להיות חלק ממני, בכל דבר שאני עושה. הזיכרונות, תפיסת עולמו ואפילו האובדן- מלמדים אותי לגדול מתוך הקושי, עם סלע ענק בלב.