לאט לאט

עבודה, משפחה, יצירה ועשייה- שום דבר לא מיותר, ואפשר למצוא את המינון הנכון לכל דבר. המרדף האינסופי אחר הזמן משאיר אותנו לא פעם כשחקנים שרק רוצים לשרוד את המשחק. אבל אולי יש מעבר לזה? אנחנו יכולים להיות הרבה יותר יעילים וגם ליהנות מהחיים. למצות את היכולות שלנו בצורה מקסימלית, להיות חופשיים פיזית ומנטלית. 

יצירה של מעגל חיובי

דמיינו מעגל שמרכז שלו כתובה המילה "כוח", אילו אסוציאציות חיוביות קשורות למעגל הזה? כוח פיזי, כוח מנטלי, הכוח לעשות שינוי, כוח המוח, כוח נפשי. מה אנחנו צריכים לעשות כדי ליצור מעגל כזה בחיים שלנו?

​

הכוח של הגוף משפיע על הכוח הנפשי. היכולת שלנו לעמוד בלחצים תלויה במידה רבה מאוד בגוף שלנו. אם ניתן לגוף את כל מה שהוא צריך נוכל לצלוח גם אתגרים נפשיים. תזונה נכונה, שינה ופעילות גןפנית הם המפתח לרוגע ועוצמה מנטלית ופיזית.

​

מכירים מישהו שסובל מחוסר איזון פיזי או נפשי? אתם חושבים שהוא אבוד או חסר תקנה? לדעתי לא, זה בסך הכל בן אדם שנמצא במעגל חשיבה ועשייה שלילי. אני מאמינה שאפשר לצאת ממעגל החשיבה הזה. הדרך ליצור מעגל חשיבה חיובי הוא לחזק את הגוף והמוח. 

​

מוזמנים לפרגן לי באינסטגרם

ההבדל דק

מציאות חיובית ומעצימה לא קוראת מעצמה, אבל לגמרי שווה את ההשקעה. כל אדם יודע בוודאות כמה העשייה נותנת משמעות. כשנמצאים במקום הכי נמוך שאפשר להיות- אפשר רק לטפס ולעלות.

​

יש בנו פוטנציאל לממש את עצמנו בצורה עילאית ולהגיע להגשמה עצמית. יציאה מהאדישות והתמסרות ליצירה של מציאות חדשה. סיפור חיי אינו פשוט, ולמרות הכל מצאתי משמעות. 

לקפוץ ראש 

לקפוץ ראש למים של חוסר ודאות- זאת לא טעות. אבל לפעמים אין לנו שליטה ואנחנו עמוק בביצה. זה לא נגמר, הבוץ מגיע עד הצוואר. שוקעים ככל שמנסים לזוז, לחוצים וצפופים בלו"ז.

​

זה לא סוד שתחושות הגוף משפיעות על מצב הרוח. המצב המנטלי משפיע על הגוף ומושפע ממנו. המחשבות הן אלו שינתבו אותנו לרגשות ואלו יובילו אותנו לעשייה או להימנעות. כשהגוף חלש המחשבות שליליות זה בסופו של דבר משפיע על הרגשות וההתנהגות.

​

לטבוע במשימות

הקצב היום באמת גבוה, אפילו את החור ביומן צריך לקבוע. אם מקור הלחץ הוא פנימי- עושים קצת ספורט וההבדל תהומי. אם מקור הלחץ הוא חיצוני- אפשר לנסות לאזן את המצב הקיצוני. כדי לשפר את איכות החיים מומלץ לזרוק מילה גם למען אחרים. עצם החיוך והרצון לעזור ממלאת את החדר אור. האכפתיות למה שקורה מסביב ומה אחרים מרגישים- סביר להניח שגם אנחנו נהיה רגועים.

עומס פיזי ורגשי 

בואו ננסה לבודד את הסיבות לסטרס שלילי ותחושת כישלון, חוויה של לחץ נובעת משלוש סיבות עיקריות:

• חוסר שליטה, חוסר אונים, מלכוד, חוסר וודאות

• דילמות מהותיות, מחשבות שאנחנו לא מסוגלים לשאת, מאמץ מנטלי גדול מדי, בעיות שאין להם פיתרון

• שינויים בחיים, פיטורים, מעבר דירה, אבדן, פרידה, נישואים, הורות, קבלת אחריות.

​

המטען האישי שלי

במקרה שלי זה היה: מוות, לידה ומעבר דירה. סלע, האדם שהכי אהבתי נהרג כאשר הייתי איתו לבד. המצוק קרס וסלע שלי נפל עם סלע ששוקל כמעט חצי טון. מפולת הסלעים הזאת הייתה אסון טבע נדיר וסלע נהרג במקום. היינו במצוק שהגישה אליו היא או רגלית או באמצעות מסוק. 

"מכל המקומות, הגענו דווקא לפה, אי אפשר להחזיר את הזמן, מה שקרה עכשיו הוא בלתי הפיך- ואין לי מה לעשות עם זה". זאת הייתה המחשבה הראשונה שגרמה לי לחייג 101. סלע היה מחוסר הכרה ואני הייתי בחוסר וודאות מוחלט. הביטחון היחידי שהיה לי הוא שתכף תגיע עזרה, ועד שזה יקרה אני צריכה לעשות דבר אחד ברור- פעולות החייאה.

​

ביצעתי פעולות החייאה במשך 47 דקות, זה היה זמן השיחה עם מוקד החירום. השיחה נותקה כאשר המסוק וצוות החילוץ של 669 הגיעו. תוך כדי פעולות ההחייאה לא יכולתי לדמיין שום עתיד. עברו לי המון מחשבות מלחיצות, הוא יהיה בסדר? איזה תהליך שיקום נצטרך? מגיע לו חמצן למוח? ומה יקרה אם הוא לא ישרוד את זה? לא ידעתי לאן אני אלך, כי גרנו יחד בבית שהיה חלק מהסכם העבודה שלו. לא ידעתי מה יהיה עם ההיריון כי הייתי רק בשבוע 11. כידוע עד שבוע 20 להריון יש סיכוי של 85% שהכול בסדר. לא ידעתי מה אני אעשה עם עצמי כאשר נגיע לבית החולים, אם אי פעם אצליח לשמור על שפיות, לישון בלילה? מה יהיה מחר?

יש שני צדדים למטבע

בהלוויה ובשבעה כולם היו נראים מופתעים. הם לא הבינו למה אני רגועה. הייתי רגועה כי כל מה שחשבתי עליו בחודש הראשון מאז שסלע נהרג הוא שאני צריכה לשמור על ההיריון, כי הבת או הבן שלנו הוא כל מה שנשאר לי מסלע. 

​

סימנתי לעצמי מטרה להתמודד רק עם מה שיהיה טוב לעובר, פרי אהבתנו. הסתכלתי על המציאות בדרך אחרת, חשבו שהשתגעתי. בהתחלה ראיתי את המציאות דרך העיניים שלו, התנחמתי זה שהוא לא היה צריך להיפרד ובטח צוחק על כולם עם הדרך שבה כל הסיפור נגמר. סלע שנהרג מסלע? יותר נכון לומר סלע ענק, שניהם. ברגע הראשון שהבטתי בו השמיים השתקפו בעיניים שלו, הוא היה יפה יותר מהיום שבו התחתנו.

​

חוויתי תקופה מדהימה מהרגע שפגשתי את סלע. מהרגע שהכרנו היינו קשורים, ברתמות, חבל ועתיד משותף שיצא לאוויר העולם מחובר לחבל טבור. זכיתי לאהוב באמת, מצאתי את האהבה הגדולה של החיים שלי. למדתי לסמוך, לראות איפה אני ביחס למי שמולי. סלע לימד אותי לראות בקושי אתגר, לפרגן ולהקשיב. סלע האמין בי ובכל החלטה שלקחתי. הוא ידע להכיל ולחבק כל קושי וזה עזר לי לגדול, אחרי שהוא נהרג כבר אי אפשר היה לחזור להיות קטנה, כי אי אפשר להוציא את סלע מהלב.

התנחמתי במחשבה שאני לא צריכה לפחד יותר לאבד אותו, כי זה כבר קרה. במקרה של פחדים- המציאות תמיד טובה יותר מהדמיון. כאשר התמודדתי עם הכאב, הגעגוע והאשמה התעודדתי במחשבה- שאם גם ככה אצטרך להרגיש כך כל החיים, אני יכולה לבחור להתחיל במינונים קטנים. בשנה הראשונה שלאחר האסון החלטתי להתרכז באימהות, בשנה השנייה נתתי מקום גדול לאבלות. התנחמתי שהוא לא היה צריך להיפרד מאיתנו, הכלבלב, המשפחה, החברים והכי חשוב רז. לא להכיר את רז זה בהחלט הפסד עצום, אבל גם פה יש נקודת אור- רז נולדה למציאות שבה הוא לא חסר. אני יודעת שיום אחד גם היא תתגעגע למציאות שהוא סוחב אותה על הכתפיים, אבל אם אני אדבר עליו בחיוך אני בטוחה שגם לה זה פשוט יתחבר. גם אם סלע אינו בעולם הפיזי הגעגועים, הזיכרון ומה שהוא לימד אותי תמיד יהיו שם. הביטחון והאהבה שקיבלתי בזוגיות עם סלע עיצבו את מי שאני היום. 

​

בתקופה לא פשוטה בחיים התמודדתי עם אתגרים רציניים. כאשר ברקע הטראומה של האסון, היו כמה פעולות שעשיתי כדי לשמור על איזון. כולנו מתמודדים עם אתגרים כאלה או אחרים- השאלה היא האם אנחנו בוחרים להרים את הראש ולהרגיש טוב בחיים?

המוח לא יודע להבדיל בין צמא ורעב

כמה מים שתית עד עכשיו?