לאט לאט

עבודה, משפחה, יצירה ועשייה- שום דבר לא מיותר, ואפשר למצוא את המינון הנכון לכל דבר. המרדף האינסופי אחר הזמן משאיר אותנו לא פעם כשחקנים שרק רוצים לשרוד את המשחק. אבל אולי יש מעבר לזה? אני מאמינה שבעזרת תזונה נכונה, אימוני כושר וכוח מוח אנחנו יכולים להיות הרבה יותר יעילים וגם ליהנות מהתהליך. אנחנו יכולים למצות את היכולות שלנו בצורה מקסימלית, להיות חופשיים פיזית ומנטלית. 

יצירה של מעגל חיובי

כולנו היינו רוצים לתפוס את עצמנו כחזקים בזכות ולמרות הכל. היכולת לעמוד בלחצים גבוהים תלויה במידה רבה מאוד באם ניתן לגוף שלנו את כל מה שהוא צריך: שינה, מזון בריא, פעילות מגוונת, גירוי ועניין.

​

כשהגוף חזק המחשבות, הרגשות והפעולות חיוביות. מכירים מישהו שסובל מחוסר איזון פיזי או נפשי? אתם חושבים שהוא אבוד או חסר תקנה? לדעתי לא, אני מאמינה שאפשר לצאת ממעגל החשיבה הזה. יש דרך ברורה שמקדמת עשייה. ובהמשך- תחושות הצלחה יובילו גם להתמדה.

​

ההבדל דק

מציאות חיובית ומעצימה לא קוראת מעצמה, אבל לגמרי שווה את ההשקעה. כל אדם יודע בוודאות כמה העשייה נותנת משמעות. כשנמצאים במקום הכי נמוך שאפשר להיות- אפשר רק לטפס ולעלות.

​

יש בנו פוטנציאל לממש את עצמנו בצורה עילאית ולהגיע להגשמה עצמית. יציאה מהאדישות והתמסרות ליצירה של מציאות חדשה. סיפור חיי אינו פשוט, ולמרות הכל מצאתי משמעות. 

לקפוץ ראש 

לקפוץ ראש למים של חוסר ודאות- זאת לא טעות. אבל לפעמים אין לנו שליטה ואנחנו עמוק בביצה. זה לא נגמר, הבוץ מגיע עד הצוואר. שוקעים ככל שמנסים לזוז, לחוצים וצפופים בלו"ז.

​

זה לא סוד שתחושות הגוף משפיעות על מצב הרוח. המצב המנטלי משפיע על הגוף ומושפע ממנו. המחשבות הן אלו שינתבו אותנו לרגשות ואלו יובילו אותנו לעשייה או להימנעות. כשהגוף חלש המחשבות שליליות זה בסופו של דבר משפיע על הרגשות וההתנהגות.

​

לטבוע במשימות

הקצב היום באמת גבוה, אפילו את החור ביומן צריך לקבוע. אם מקור הלחץ הוא פנימי- עושים קצת ספורט וההבדל תהומי. אם מקור הלחץ הוא חיצוני- אפשר לנסות לאזן את המצב הקיצוני. כדי לשפר את איכות החיים מומלץ לזרוק מילה גם למען אחרים. עצם החיוך והרצון לעזור ממלאת את החדר אור. האכפתיות למה שקורה מסביב ומה אחרים מרגישים- סביר להניח שגם אנחנו נהיה רגועים.

עומס פיזי ורגשי 

בואו ננסה לבודד את הסיבות לסטרס ותחושת כישלון, חוויה של לחץ נובעת משלוש סיבות עיקריות:

• חוסר שליטה, חוסר אונים, מלכוד, חוסר וודאות

• דילמות מהותיות, מחשבות שאנחנו לא מסוגלים לשאת, מאמץ מנטלי גדול מדי, בעיות שאין להם פיתרון

• שינויים בחיים, פיטורים, מעבר דירה, אבדן, פרידה, נישואים, הורות, קבלת אחריות.

​

המטען האישי שלי

במקרה שלי זה היה: מוות, לידה ומעבר דירה. אם מסתכלים על האסון, כל אדם היה חווה כמוני א-פ-ס שליטה על מה שקרה, במיוחד כשנמצאים במצוק שהגישה המיידית אליו היא באמצעות מסוק. 

המחשבה הראשונה שגרמה לי לחייג 101 היתה "מכל המקומות, הגענו דווקא לפה. זה מה שקרה עכשיו אין לי מה לעשות עם זה". הביטחון היחידי שהיה לי הוא שתכף תגיע עזרה, ועד שזה יקרה אני צריכה לעשות דבר אחד ברור- פעולות החייאה.

ב47 דקות שיחה עם מוקד החירום, הקרקע נשמטה מתחת לרגליי כי לא יכולתי לדמיין שום עתיד. עברו לי המון מחשבות מלחיצות, הוא יהיה בסדר? איזה תהליך שיקום נצטרך? מגיע לו חמצן למוח? ומה יקרה אם הוא לא ישרוד את זה? לא ידעתי לאן אני אלך, כי גרנו יחד בבית שהיה חלק מהסכם העבודה שלו. לא ידעתי מה יהיה עם ההיריון כי הייתי בשבוע 11 ועד שבוע 20 היה סיכוי של 85% שהכול בסדר. לא ידעתי מה אני אעשה עם עצמי כאשר נגיע לבית החולים, אם אי פעם אצליח לשמור על שפיות, לישון בלילה? מה יהיה מחר?

​

יש שני צדדים למטבע

בהלוויה ובשבעה כולם היו נראים מופתעים. הם לא הבינו למה אני רגועה. כל מה שחשבתי עליו בחודש הראשון הוא שאני צריכה לשמור על ההיריון, כי הוא כל מה שנשאר לי מסלע. 

​

סימנתי לעצמי מטרה להתמודד רק עם מה שיהיה טוב לעובר, פרי אהבתנו. הסתכלתי על המציאות בדרך אחרת, חשבו שהשתגעתי. בהתחלה ראיתי את המציאות דרך העיניים שלו, התנחמתי זה שהוא לא היה צריך להיפרד ובטח צוחק על כולם עם הדרך שבה כל הסיפור נגמר. סלע שנהרג מסלע? יותר נכון לומר סלע ענק, שניהם. ברגע הראשון שהבטתי בו השמיים השתקפו בעיניים שלו, הוא היה יפה יותר מהיום שבו התחתנו.

​

חוויתי תקופה מדהימה מהרגע שפגשתי את סלע. מהרגע שהכרנו היינו קשורים, ברתמות, חבל ועתיד משותף שיצא לאוויר העולם מחובר לחבל טבור. זכיתי לאהוב באמת, מצאתי את האהבה הגדולה של החיים שלי. למדתי לסמוך, לראות איפה אני ביחס למי שמולי. סלע לימד אותי לראות בקושי אתגר, לפרגן ולהקשיב. סלע ידע להכיל אותי וזה עזר לי לגדול, אחרי שהוא נהרג כבר אי אפשר היה לחזור להיות קטנה, כי אי אפשר להוציא את סלע מהלב.

התנחמתי במחשבה שאני לא צריכה לפחד יותר לאבד אותו, כי זה כבר קרה. במקרה של פחדים- המציאות תמיד טובה יותר מהדמיון. כאשר התמודדתי עם הכאב, הגעגוע והאשמה התעודדתי במחשבה- שאם גם ככה אצטרך להרגיש כך כל החיים, אני יכולה לבחור להתחיל במינונים קטנים. בשנה הראשונה שלאחר האסון החלטתי להתרכז באימהות, בשנה השנייה נתתי מקום גדול לאבלות. התנחמתי שהוא לא היה צריך להיפרד מאיתנו, הכלבלב, המשפחה, החברים והכי חשוב רז. לא להכיר את רז זה בהחלט הפסד עצום, אבל גם פה יש נקודת אור- רז נולדה למציאות שבה הוא לא חסר. אני יודעת שיום אחד גם היא תתגעגע למציאות שהוא סוחב אותה על הכתפיים, אבל אם אני אדבר עליו בחיוך אני בטוחה שגם לה זה פשוט יתחבר. גם אם סלע אינו בעולם הפיזי הגעגועים, הזיכרון ומה שהוא לימד אותי תמיד יהיו שם. הביטחון והאהבה שקיבלתי בזוגיות עם סלע עיצבו את מי שאני היום. 

​

בתקופה לא פשוטה בחיים התמודדתי עם אתגרים רציניים. כאשר ברקע הטראומה של האסון, היו כמה פעולות שעשיתי כדי לשמור על איזון: תזונה, אימונים, מדיטציה ומחשבות טובות.

למרות הגעגוע שקיים, סלע יהיה חלק ממני לעולם.

כוח מוח

כל יום, אנחנו חוזרים על אותו ריטואל קבוע. גם אם העבודה שלנו מאמצת את הראש- אנחנו נוסעים לרוב לאותם מקומות, כל יום מריחים את אותם הריחות ומפעילים את המוח לפי תבנית שגרתית. 

על מנת לעודד את פעילות תאי העצב חשוב להיחשף לגירויים מגוונים ומשתנים. אימון כוח מוח יוצר דפוסי פעילות חדשים במעגלי תאי העצב. ניתן לשלב אימון מוחי חושי כחלק מאימון כושר או להיחשף לגירויים יצירתיים  במהלך היום. בשני המקרים התוצאה היא חיזוק קשרים עצביים ושיפור של: חדות, יעילות, תשומת לב לפרטים הקטנים, זיכרון, רגישות, גמישות מנטלית, חשיבה חיובית ויצירתיות.

​

המוח לא יודע להבדיל בין צמא ורעב

כמה מים שתית עד עכשיו?

​