על מנת להשתקם בחרתי להיות בעשייה בכמה מישורים שהשפיעו זה על זה ​במקביל:
במישור הרעיוני- הנצחה מסביב לשעון. קידמתי עשרות פרויקטים של זיכרון, ראיונות ומפגשים קהילתיים. חיפשתי סימנים ממנו באנשים, חיות וצירופי מקרים. המחשבה שאני מתעסקת בו הקלה עלי. אפרופו צירופי מקרים- היה לנו יום הולדת באותו יום (מה הסיכוי?). ביומולדת הראשון אחרי האסון נטענו עץ שיקמה בסמוך לקבר של סלע, המשמעות הייתה שיקום וצמיחה מהמשבר.
במישור העסקי-  המשכתי לתפעל את העסק שלי Nutrisport מתוך תחושת שליחות, רצון לעזור (במקביל לכעס על אחוז האנשים שסובלים בגלל מצבם הבראותי), המשכתי לעבוד גם בשנת האבל הראשונה, כי יש לי ידע וכלים מוכחים מהמקצוע. כמו כן, בגלל האובדן ובזכותו התעוררה בי תשוקה ליצירה שמקורה בהצדקה קיומית, נשמע מוזר?

במישור הגופני נפשי- התמקדתי בשמירה על הבריאות. ידעתי שמקור האנרגיה, המוטיבציה וההתחדשות שלי תלויים בשגרה ובחשיבה שלי. בכל פעם שחשבתי להפסיק להשקיע בבריאות הבנתי שאם אני רוצה לשמור על הגוף, המצב רוח ורמות אנרגיה גבוהות- לא תהיה ברירה אלא להמשיך ליישם את העקרונות. שמירה על בריאות הוא מסר חזק שהעברתי ה הזכיר לי מה הייתי נוהגת לומר לאנשים בהרצאות: אורח חיים בריא זה לא משהו שאפשר יום אחד פשוט להפסיק (בלי שיהיו לכך השלכות שליליות. חייבים להתמיד כדי להמשיך להרגיש מלאים באנרגיה. אנחנו יודעים שאף פעם לא מאוחר להתחיל להתאמן ולאכול נכון.

במישור האישי רגשי- חשתי מוגנת בזכות הומור ותחושת שייכות. הקהילה שנוצרה סביב המוות של סלע הייתה בעלת מכנה משותף, כולם אהבו את סלע. הרבה אנשים היו כאובים יחד, הומור שחור היה הלחם והחמאה שלנו. לצטט את סלע באמת עזר להקל באופן יומיומי. מלבד זאת הייתה תחושה של שייכות וביחד. חברים ומשפחה לוו אותי ותמכו בי בתהליך המופלא של ההיריון. יום אחד, באחת מבדיקות האולטרסאונד אמרו לנו שהעובר/ית מטפס/ת על השלייה (הם כמובן לא ידעו שהעובר/ית דור שני למטפסים). להיות חלק מקהילה זה מדהים. הרגשתי שייכת, עטופה ומחובקת.